<h1>כתובות נ"ז ע"ב</h1>
<h2>דף יח.</h2>
ואפרנס. אין בכלל פרנסה מזונות אלא שאר צרכים, וכן לשון התלמוד [שם ס"ג ע"א] האומר איני זן ואיני מפרנס. ואפילו בדברים שאינן בין איש לאשתו שייך לשון פרנסה, כגון להשיא בתו אל יתפרנסו בנותי מנכסי [שם ס"ח ע"ב], לפרנסה שמין באב [שם ע"א], ואפילו להשיא אחרים אמרינן [שם ס"ז ע"א] יתום ויתומה שבאו להתפרנס. וכל חיובי האיש לאשתו יותר מהמזונות, כגון תכשיטין, ונותן לה מעה כסף לצרכיה בכל שבת כמו שכתוב בפרק אף על פי [שם ס"ד ע"ב], ומדור, הכל בכלל הפרנסה. ואסובר. הוא מתרגום לכלכלך [מ"א י"ז] שתרגומו לסוברתך. וכלכלה ופרנסה הכל אחד, אלא שזה לשון מקרא וזה לשון חכמים. ותרגום ובן משק ביתי [בראשית ט"ו] ובר פרנסה הדין, ותרגם יונתן רועים כלבי [ירמיה ג'] עבדי רעותי וי(ת)פרנסון יתכון, ואונקלוס תרגם הרועה אותי [בראשית מ"ח] דזן יתי, וכן תרגם אכלכל אתכם [שם נ'] אזון יתכון, כי רעיה וכלכלה בלשון עברי הם פרנסה ומזון, ומסובר בלשון ארמית. ומה שנהגו לכתוב יתיכי ליכי, ואין בנוסח רבינו משה ז"ל אלא יתיכי, אבל אינו טעות, כי מנהג בלשון ארמית להוסיף לי עם יתי, זבדני אלהים אותי [בראשית ל'] תרגם אונקלוס יהב ה' יתי לי. ותוספת היוד נוהגת היא אפילו בלשון עברי, המעטרכי [תהלים ק"ג] חייכי [שם] למנוחייכי [שם קט"ז] וכן רבים. ואכסה. הוא חיוב כסות הכתוב בתורה. כהלכת גוברין יהודאין וכו'. כדין חיוב כל ישראל, אם מן התורה אם מדברי סופרים. ונכנס בכלל זה חיוב פרקונה וקבורתה ושאר תנאי כתובה ממזונות אלמנה וכתובת בנין דכרין וכתובת בנן נוקבן, שאף על פי שלא נכתבו כמי שנכתבו דמי, לפי שהן תנאי בית דין. אבל נכלל כל זה בכלל אפרנס ואסובר וכל ספוקייכי, בשופרא דשטרא, כמו שאמרו בפרק המוכר את הבית [ב"ב ס"ט ע"ב] בענין מוכר דקל לחברו שקנה תאלין וציצין והוצין, ואף על פי שנהגו לכותבם אם לא כתבם קנה, דשופרא דשטרא הוא למכתבינהו, ואם לא כתבם קנה כי אינו חיוב לכותבם. וכן בכל חיובי האיש לאשתו, אף על פי שאם לא כתבם נתחייב, אם כותבם שופרא דשטרא הוא. ותרגום כמשפט הבנות [שמות כ"א] כהלכת בנות ישראל, וכן כהלכת גוברין יהודאין כמשפט בני ישראל.
ויהיבנא ליכי מוהר בתולייכי. לשון הכתוב [שם כ"ב] כמוהר הבתולות והוא מה שנותן הבעל לאשה משלו, כמו הרבו עלי מאד מוהר ומתן [בראשית ל"ד]. כסף זוזי מאתן דחזו ליכי. ויש כותבין דחזו ליכי מדאורייתא. ודחו זה, שאין חיוב כתובה אלא מדרבנן, כדמוכח בפרק קמא דכתובות [י' ע"א] ופרק בתרא [ק"י ע"ב]. ומאתים של כתובת בתולה לפי קבלת הגאונים ז"ל הם משקל חמישה ועשרים דינרי זהב, שמטבע מדינה אינו אלא שמינית ממטבע צורי, ולא חייבו חכמים אלא מאתים מזוזי מדינת ירושלים שהם שמינית ממטבע צורי. וחזרו מאתים עשרים וחמישה דינרי זהב מכסף צרוף, וכל דינר משקל שישה ותשעים גרגירי שעורה או חיטה. ובכתובת אלמנה כותבין מוהרייכי כסף זוזי מאה, מחציתם, שהם משקל שנים עשר דינרי זהב וחצי דינר. ודין גרושה כדין אלמנה. ואם היא מן הנישואין אף על פי שהיא בתולה דינה כדין בעולה, כדאיתא בפרק קמא דכתובות [י"א ע"א]. ותרגום מאתים מאתן. ואין לטעות שיהיה פירושו מקומנו לפי שמקום בלשון ארמי מתא, שאם כן היו אומרין מאתין, כי בלשון ארמית כשהם רוצים לומר מקומינו אומרים מאתין, תיתי ותשבע במאתין [שם פ"ה ע"א], יהב לן גברא דעל מאתין [עירובין ס' ע"א], וכן גברא רבה אתא מאתרין [ע"ז ז' ע"ב], אבל כסף זוזי מאתן רצונו לומר מאתים, לא מקומינו. ואיעול לותייכי כארח כל ארעא. זהו מצות עונה כדרך כל הארץ, והוא לשון מקרא [בראשית י"ט] ואיש אין בארץ לבוא עלינו כדרך כל הארץ. ומצות עונה פירשוה חז"ל הטיילים בכל יום וכו', כדאיתא בפרק אע"פ [כתובות ס"א ע"ב]. וכל זה שופרא דשטרא הוא, שאפילו התנה עליה לבטל מצות עונה אין תנאו קיים, לפי שהוא מתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל, כדאיתא בפרק אף על פי [שם נ"ו ע"א] ומקומות אחרים ממציעא [צ"ד ע"א] ונזיר [י"א ע"א] ובתרא [קכ"ו ע"ב]. ואין להאריך בזה, כי דבר ידוע לכל הוא.
וצביאת מרת פלונית והות לי לאנתו. וצביאת לשון רצון בלשון ארמי, בדניאל [ה'] ולמאן די הוה צבי הוה מחי, וכן לשון רז"ל [מגילה ט"ו ע"ב] לעושין צביונו של מקום, כלומר רצונו. וכותבין כן, לפי שאף על פי שהאשה מתגרשת לרצונה ושלא לרצונה, אבל אינה מתקדשת אלא לרצונה, ואפילו קטנה לכתחילה, כמו שאמרו ז"ל אין מקדשין את הקטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה שנאמר [בראשית כ"ד] נקרא לנערה ונשאלה את פיה, בפרק האיש מקדש [מ"א ע"א] ובאחרון מקידושין [פ"א ע"ב] ובפרק אף על פי
